כלא תאטרון וחופש


כלא תאטרון וחופש


בראשית הייתה בחירה!


לפני שברא הקדוש ברוך הוא את העולם הוא "רצה" רצון שלם לברוא את העולם לא בגלל שהיה חסר לו משהו כמובן, אלא מתוך בחירה מוחלטת, בחירה חופשית מלאה.
אחר כך ברא אלוהים את האדם, בצלמו כדמותו בשונה מהחיות בשונה מהמלאכים בשונה מכל יצורי עולמים נברא האדם כאילו ממש כמו אלוהים. אדם וחוה נבראו ישר בתור מבוגרים שכל הידע שהם צריכים לו ניתן להם בחסד, ללא סיפור חיים, ללא הורים הם נבראו כזוג שלם מושלם נקי מהיסטוריה, ומפגמי ההיסטוריה האישית. ללא תסביכים עמדו אדם וחוה מול הבחירה שנתן להם אלוהים, כשהוא אמר להם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע הוא נתן להם את האופציה להיות כאלוהים לבחור בין אמת לשקר בחירה חופשית אמתית כמו אלוהים. אך כפי שידוע אדם וחוה לא עמדו במטלה שלהם הם נפלו בשקר של הנחש הם בעצם נתנו למשהו חיצוני להשפיע על החלטתם, הם ויתרו על הבחירה החופשית. ומהרגע הזה בכל הבחירות של האדם מעורבבים הרבה דברים חיצוניים במקום אמת ושקר נכנסו הטוב והרע היחסיים המעורבבים. ההיסטוריה האישית המודע והתת מודע אגו וסופר אגו.
באה התורה ובונה מערכת שאמורה לתת לאדם את היכולת לבחור בחירה חופשית '' העדותי בכם את השמיים ואת הארץ החיים והמוות נתתי לפניך ובחרת בחיים.'' דברים

הבחירה היא הפעולה של הנשמה, על כל אדם מוטלת החובה לבחור נכון להגיע למצב שכשהוא יעמוד מול בחירה מסוימת הוא יבחר נכון. הכל משתנה הכל יכול לקרות לאדם החיים יכולים להתהפך בעקבות דברים טובים או דברים רעים אבל בכל מקום שאדם מגיע אליו הוא צריך לבחור, כי זה כל האדם. אולי גם זאת התשובה לשאלה הידועה מה הוא ''האני'' והתשובה יכולה להיות או סך כל בחירותיך, או יותר נכון עצם היכולת לבחור. דבר שכפי שראיתי בכלא הוא בכלל לא פשוט בני אדם מגיעים ממקומות מאוד קשים מאוד לא פשוטים שאפשר להגיד שכמעט לא הייתה להם בחירה חופשית ולכן הם הגיעו למה שהגיעו.
באמת זאת הייתה התחושה שלי עוד לפני שהגענו לכלא הייתה לי הזדהות בעיקר מתוך הכרות קודמת עם פשע (בעיקר עם נוער) ההבנה שלא מדובר פה באנשים שונים, רעים במהות, אלא שהרבה פעמים מדובר פשוט באנשים (לפחות חלקם) שהחיים הובילו אותם למקומות בלתי אפשריים, ולסיטואציות בלתי אפשריות. גם אני הייתי יכול להתגלגל ולהגיע לכאלה מקומות. אפשר להגיד שחלקם חיו בכלא עוד לפני שהם הגיעו לכלא. הם חיו חיים שכאילו הובילו אותם למעשים שהם עשו. החירות שלהם אבדה או כמעט לא הייתה מעולם.
בהתחלה הדבר שהכי הפתיע אותי היה דווקא המפגש עם איתמר קצין החינוך, כמו שיש לרובנו דמות בראש, תמונה של איך נראה ומתנהג אסיר, כך אני חושב שלרובנו יש בראש סטיגמה של סוהר, שהיא הרבה פעמים לא יותר טובה מדמות האסיר ( למשל הסוהר אהרון בגששים שההבדל בינו לבין האסיר שהאסיר ישתחרר בסוף והוא לא). ואם הוא לא כמו האסיר אז הוא בטח שחוק ומותש, או במקרה הטוב סתם שומר קצת אלים כמו בסרטים. ולכן המפגש עם איתמר הפתיע אותי מאוד, כמה אמונה באדם, כמה תקווה ורצון טוב. עוד יותר הפתיע אותי כשחלק מהאסירים סיפרו לי שהם מכירים אותו שנים עוד מאז שהוא היה סוהר פשוט בכלא אופק ( הכלא לנוער) זאת אומרת שהוא התקדם לאט לאט ולא הגיע ישר מתפקיד חינוכי. המשפט שזכור לי שהוא אמר והפתיע אותי היה- '' כשאסיר מגיע לכלא הוא מגיע כבוי והמטרה שלנו בכלא היא להדליק בתוכו מנורות קטנות, מנורה של עבודה ,מנורה של משפחה, מנורה של אמונה בעצמו מנורה של לימודים'' ועוד כל מיני מנורות פנימיות שכבויות בתוכם. המשפט הזה ממש התחבר לי לנושא הבחירה, לכך שיכולת הבחירה האנושית תלויה ביכולת לראות מאת העולם אחרת מעבר להרגל שלך, כשאדם עומד מול סיטואציה שהוא צריך לבחור הוא לא תמיד יכול לבחור באמת בגלל שאין לו את היכולת לראות סוף אחר לסיפור, רוב בני האדם חיים בתוך תפקיד קבוע, בתוך סרט ידוע מראש.
במשך הזמן שהיינו בכלא דיברנו כמה פעמים על בחירות טובות ופחות טובות.

בחירה חופשית במחזה

גם המחזה שלנו בעצם עוסק ביכולת לבחור ביכולת לשנות את המציאות שלי- ביאטריסיה שאהובה הורג את אחיה לוקחת את גורלה בידיה ובעולם גברי היא מתחפשת לגבר ומנסה להחזיר את הנדוניה שלה ובעצם להציל את אהובה בעצם היא בוחרת בין משפחה , קשר דם לאהבה. טורפלדינו מנסה לא לבחור הוא מנסה לקחת גם מזה וגם מזה ולא לבחור מה שהופך לקומדיה של טעויות.

מפגשים מהעבר

אני עברתי תהליך לא פשוט, שבו קלטתי כמה התמונות הסרטים הטבועים לנו במוח משפיעים על ההחלטות ועל ההתנהגות שלי בחיי. כשעמדתי מול קאמל הרגשתי עוד מהתחלה את הרצון למדוד אותי אל מולו די מהחלה היה ביננו סוג של מדידת כוח אחד מול השני זה התחיל במשחקי כוח, בכיפים בסוג של הורדת ידיים, דברים שהיו טבועים בי עוד מאז שהייתי צעיר מהיסודי ומהתיכון שכשעמדתי מול ילדים חזקים וגדולים ממני ישר הראיתי להם שלא כדי להם לגעת בי כי אולי הם יותר חזקים ממני אבל אני יותר משוגע מהם, ככה גם הרגשתי ברגע שפגשתי את קאמל.
אתה פוגש אדם זר שמעולם לא הכרת, מעולם שונה לגמרי מעולמך, ולפתע מצאתי את עצמי חוזר לדפוסי התנהגות ישנים שחשבתי שמזמן השארתי מאחורי.
מה שגרם גם בהמשך שתוך כדי תרגיל תיאטרון פשוט שעשיתי אותו מאות פעמים, החלפת תפקידים מהירה בין אדון למשרת משרת לאדון, כשלפתע כאילו משום מקום הופיא לי זיכרון ישן ליתר דיוק הוא לא זיכרון אלא נוכחות זה היה ממשי בעצם חויתי את הכל מחדש בעוצמה חזקה. זה היה אירוע חזק של השפלה ופגיעה של חולשה שלי מול רוע של ילדים גדולים ממני, לפתע חשתי את החולשה, ההשפלה, תחושת האין אונים, הכל חזר אלי. לפני האירוע הזה אפשר להגיד שהתבוננתי בכל ההתרחשויות בכלא ממקום קצת מרוחק כנראה שעל מנת שלא להיפגע בחרתי בנקודת המבט הזאת המרוחקת. אבל עכשיו בעצם הכלא חדר לי ללב מצאתי את עצמי הוגה במה שעברתי שעות נוספות, וגם בהקשרים הברורים בין האנשים בכלא, האסירים לבין אותם נערים שפגעו בי.
ובבחירות שמשנות את החיים. אחד הדברים שחוזרים לי זאת הבחירה שלי להרשות לאותם נערים לחזור למוד בישיבה, יכול להיות שגם אם הייתי אומר לא הם היו עדיין חוזרים לישיבה והכל היה מסתדר אותו דבר אבל אני כן בחרתי לתת להם לחזור לישיבה למרות כל הקושי שהיה לי, והיום הם נמצאים במקום אחר מהמקום שאליו הם יכלו להגיע.


תיאו- טרון

כל התקופה של העבודה בכלא, הייתה עמוסה מבחינתי גם בגלל הכלא, בגלל המפגש עם האסירים ומה שעברתי בתוכי בעקבותיו, וגם בעקבות פטירתו של הרב מנחם פרומן באותה תקופה, וגם אירועים לא פשוטים בעבודה המעשית וכל ההקשרים בין הדברים.
ההקשר העיקרי היה הנושא של החופש שעלה מכל הכיוונים. אצל הרב מנחם נושא החופש הוא יסוד עמוק חלק מהאמונה הבסיסית שלו בעצם יש פה מה שהוא שנראה סתירה פנימית בין רב איש של הלכה, לבין איש של חופש, אבל אצל הרב מנחם הסתירה לכאורה הזאת נהפכה לחיים של חופש פורץ.
הרב מנחם היה גם איש של תיאטרון הוא היה מעדיף את השם תיאו-טרון תיאטרון של אמונה .זה עוד הקשר שנראה לכאורה כמעט בלתי אפשרי תיאטרון ודת ( למרות תאטרון המוסר של ימי הביניים) כי בחשיבה הרגילה תיאטרון מתקשר לחילוניות וממש לא לרבנים והלכה, אבל הרב מנחם ראה פנימה למהות של התיאטרון שהיא היכולת לברוא עולמות, לברוא את עצמך כל פעם מחדש. מה שמתקשר למה שכתבתי בהתחלה על כך שהאדם צריך להדמות לבוראו ביכולת הבחירה החופשית שלו ביכולת לברוא את עצמו מחדש. והתיאטרון הוא כלי אנושי מדהים לתרגל את עצמך בבריאה עצמית מוחדשת כל הזמן. כמו דת גם לתיאטרון יש כללים ובתוך הכללים נוצר החופש. אולי גם אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת אחת התנועות האהובות על  הרב מנחם הייתה מחיאת הכפיים, הרב מנחם אהב את מחיאת הכפיים בעקבות רב נחמן מברסלב שדיבר על מחיאות הכפיים במקום הפגישה בין שמאל לימין,  בין חסד לגבורה, בין טוב ורע, חופש וגבול, גבר ואישה, ועוד כל מיני מפגשים שבניהם נוצר מפגש וצליל כל כף יד לבדה לא יוצרת מוסיקה רק המפגש בניהם יוצר קול. יוצר, מוסיקה.

כך גם המפגש בין תיאטרון – תיאו- טרון בין חופש מוחלט להלכה למצוות יוצר קול. מי שנמצא רק בחופש נשאר שם והיצירה מוגבלת לחופש האנושי  הנפשי הפרטי שלו , וגם מי שנשאר רק בהלכה רק במצווה נשאר רק ביצירה השכלית הרוחנית הדתית, רק המפגש יוצר משהו חדש.

המפגש ביננו לאסירים

בעצם ככה גם קרה במפגש ביננו לבין האסירים במפגש ביננו נוצרה יצירה נוצר ניגון חדש, שלא היה נוצר אם כל אחד היה נשאר במקומו (כמובן שלהישאר במקום אפשר לא רק במובן הפיסי אלא גם ובעיקר במובן הנפשי.)  מפגש שין שתי קצוות יכול להיות מאוד מיוחד וטוב, אבל התיאטרון יוצר את האווירה את אפשרות להיפתח זה לזה במהירות גדולה. זה היה מדהים לראות איך במפגש הראשון ביננו היו שני קטבים, אחד מפחד מודאג מגיע מבחוץ לעולם זר, ושני נראה לפחות לנו מפחיד חזק מרגיש בבית, אחר כך כמובן התברר שכפי שאנחנו חששנו גם בהם היו חששות בעיקר החשש שהם ייראו בעיננו כמפלצות, החשש והרצון להראות טוב בעיננו, כמו שהם חזרו וציינו  זאת  בהמשך המפגשים " אנחנו בני אדם כמוכם, בטח כשבאתם ציפתם לפגוש מפלצות" ,והנה כמה משחקי תיאטרון פשוטים היכרות בעזרת משחק, מעבר מכיסא לכיסא והיפוך של תפקידים וכדומה וכבר מצאנו את עצמנו עומדים בזוגות ויוצרים ביננו קשר. בכלל אני חושב שכל יצירה משותפת מחייבת את היוצרים לצאת מעצמם ולהיפגש באמצע ורק ככה נוצרת היצירה ( כמו מחיאת הכפיים).

תהליך קבוצתי פנימי

בנוסף לכל זה נוצר ביננו הרבה חשיבה על הקבוצה לנו ב"כפר הירוק" על העומק של המפגש ביננו, על כך שיש דברים שכמעט ולא דנים בהם, שמאל וימין, "דתיים" " חילוניים" נושאים שברגע שדנים באים יוצאים הקוצים של כל אחד. אני מאוד הרגשתי סתירה הפנימית הזאת בתוך הקבוצה, בעיקר כשהרגשתי ביטחון לשתף את הקבוצה במה שעברתי בתיכון, הרגשתי ביטחון וידעתי שיעטפו אותי ויחזקו אותי, לא רק ביטחון היה שם, היה בי צורך לשתף את הקבוצה בתחושות שלי, במה שאני עובר שאני נמצא שם, ובכלל בתקופה הזאת. ומצד שני בדברים שקשורים לאמונה שלי לדעות שלי לחוויה שלי כאדם מאמין "דתי" הרגשתי ולפעמים עוד מרגיש מחסום חשש מפני וויכוח מיותר ללא הקשבה. ובאמת מה שקרה שהנושאים האלה עלו על פני השטח בעיקר בזמן שחיכינו להיכנס לכלא ובדרך כלל בנסיעות המשותפות, אני חשתי שככל שהמפגשים בכלא מתקדמים, ומתהוית שם קבוצה נוצר בתוך הקבוצה שלנו הצורך לבחון את עצמנו כקבוצה לבדוק את יכולתנו  לעמוד מול עצמנו כקבוצה ולראות את הקוטביות שביננו לגעת בה לעורר אותה, מעניין שמצד אחד מאוד התגבשנו מאוד תמכנו אחד בשני ומצד שני הרבה דברים קשיים עלו על פני השטח.


סיכום

המפגש עם הכלא ועם האסירים העלה בי שאלות מהותיות קיומיות על החיים ועל האמונה שלי, הפלא שהתיאטרון יוצר מאפשר על ידי אמצעים מאוד פשוטים, מפגש בלתי אמצעי.

החיבורים שנוצרו בין חיי לבין הכלא הכל יצר מין פקעת של חוטים פנימיים שעכשיו אני צריך זמן לשבת ולשחרר חוט אחר חוט, ולנסות למצוא את הקשרים מחדש.

במפגש האחרון איציק והייב אמרו שניהם שאם היינו פוגשים אותם פעם לא היינו מזהים אותם, שהשינוי שהם עברו בכלא הוא כל כך גדול שאפילו חברים מבחוץ שפוגשים אותם בחופשות כמעט ולא מזהים אותם, הייב דיבר על האלימות שהייתה בו פעם על חוסר היכולת לבחור, וגם איציק דיבר על כך על השינוי העצום בחשיבה שלהם באפשרות שלהם עכשיו לבחור, מה ששניהם אמרו מאוד התקשר לי לאיך שאיתמר פתח לנו את המפגש הראשון, בצורך להדליק בכל אחד מהם עוד נורה ועוד נורה על מנת שהם יוכלו לבחור באמת, וגם מאוד התקשר לי לתיאטרון ככלי לברוא את עצמך מחדש ללמוד לשחק ולחיות תפקידים חדשים.

כשהיה צריך להביא תנועה לסיכום, כמובן שהבאתי את טקס מחיאות הכפיים של הרב מנחם והרגשתי אותו כל כך נוכח במפגש הכמעט בלתי אפשרי הזה שהיה בכלא ממש חשתי את דמות צופה עם החיןך שלו בנו, אסירים סטודנטים, יהודים ערבים, דתיים חילוניים בקיצור המפגש הבלתי אפשרי הזה שהוא בעצם כמו כל מפגש בלתי בן אדם אחד לאדם אחר.


 "פליאה דעת ממני נשגבה"

פליאה

קרעי מילים מהעבר הקרוב

זיכרונות מרגע לא רחוק


תפילת פליאה

רחוקה ולא מובנת...

לפעמים אני חושב

 שהאדם הוא אינסופי

ולא מובן

יותר

מאלוהיו.