מחולת סכיזופרניה - לד"ר לפסיכולוגיה



סיפור ההחלמה של פטרישיה דיגן

החלמה כתהליך בהכוונה עצמית של ריפוי ושינוי [1] מאת: פטרישיה דיגן ד"ר לפסיכולוגיה, 2001

 

החלמה מוגדרת לעיתים קרובות כחזרה למצב יציב, או רמת תפקוד קודמת. אך הרבה אנשים כולל אותי חשים את ההחלמה כתהליך של השתנות בו האני הקודם מרפה, ותחושת אני חדשה מופיעה. במאמר זה אשתף אתכם בחוויית ההחלמה שלי כתהליך בהכוונה עצמית של ריפוי ושינוי ואציע כמה הצעות כיצד אנשי מקצוע יכולים לתמוך בתהליך ההחלמה.

 

כאשר הייתי בת 17 ובסוף התיכון התחלתי להרגיש מצוקה רגשית חזקה אשר תויגה לבסוף כמחלת נפש.  הדיאגרמה למטה מציגה איך אחרים ואני ראינו אותי לפני אבחון הסכיזופרניה.

הדבר החשוב ביותר בפרח הזה, המסמל אותי, זה השלמות וההתאמה שלו. כלומר לפני שאובחנתי כחולת נפש הייתה התאמה בין איך שאני תפסתי את עצמי לבין איך שאחרים ראו אותי. בנוסף, כל עלה כותרת בפרח מציין היבט אחר שלי. הייתי הילדה הבוגרת במשפחת פועלים אירית. החברים שלי, התפקיד החברתי שלי כעובדת וסטודנטית, הערכים והאמונות שלי, התרבות, המשפחה, המעמד החברתי-כלכלי כולם חברו יחד כדי ליצור את האדם המיוחד שהייתי בגיל שבע-עשרה.

1

אחד מעלי הכותרת בפרח הוא ריק. עלה ריק זה מסמל את הפתיחות כלפי העתיד. העתיד היה בלתי ידוע ועמום. בדיוק בגלל שהעתיד שלי היה בלתי ידוע יכולתי להשליך עליו את תקוותיי, חלומותיי ושאיפותיי. תקווה עולה כלפי עתיד פתוח, לא בטוח, ועמום. בגיל העשרה החלום שלי היה להיות מאמנת של קבוצת נשים בתחום האתלטיקה. הייתי ספורטאית מוכשרת ולמדתי רק כדי לקבל ציונים שיאפשרו לי להישאר בבית הספר ולהמשיך להתאמן בספורט. בגיל שבע עשרה לא יכולתי לדמיין לעצמי שפעם יהיה לי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ואכתוב פרק לספר.

 

הדמות שלי כאדם צעיר, שלם, ייחודי ומבטיח החלה להתמוטט בחורף בשנה ה- 17 לחיי. אפילו עכשיו אני נזכרת בחלקים של המצוקה הרגשית שהתחלתי להרגיש. למשל באימון בכדור סל נעשה יותר ויותר קשה לתפוס כדור.

תפיסת המרחב והקואורדינציה שלי נפגמו, והייתי מקבלת מכות בראש במקום לתפוס את הכדור. חפצים סביבי התחילו להראות באופן שונה. מזנונים, כיסאות ושולחנות נראו מאיימים. כל דבר נראה חד, זוויתי ומפחיד. אבדה לי ההבנה שלחפצים יש שימוש. למשל שולחן לא היה יותר משהו להניח עליו דברים אלא קבוצה של זוויות ישרות המצביעות עלי באיום.

 

שינוי נוסף בתפיסה ובהבנה שלי קרה כאשר אנשים דברו אלי. היה קשה להבין את השפה. בהדרגה הפסקתי להבין כלל מה אנשים אומרים. במקום להתרכז במילים התרכזתי בדרך שבה הפיות זזו ומברגים כמו החליפו את השיניים.

התקשיתי להאמין שאנשים היו באמת מי שאמרו שהם. מה שאני זוכרת זה את הפחד הפנטסטי שהחזיק אותי ערה, ואת ההרגשה הנוראה שהורגים אותי ושעלי להתגונן.

 

המבוגרים סביבי החליטו לבסוף שהשתגעתי, ובמהרה מצאתי את עצמי מלווה למעלית בבית החולים על ידי שני אנשים במדים לבנים. בבית החולים אובחנתי כסכיזופרנית. הדיאגרמה למטה מראה כיצד אחרים ראו אותי לאחר הדיאגנוזה


[1] מאמר זה תורגם על ידי אפרת רייטר במסגרת עבודתה בתוכנית "בנפשנו" של עמותת שק"ל.   

תודות לעמותת שק"ל על הסכמתם לפרסם את התרגום במסגרת "מידע מחולל מפנה בבריאות הנפש" באתר ממ"ן.

 Pat Deegan, PhD &Associates, LLC המאמר תורגם ופורסם באישור